ג׳ודי פיקו
ג׳ודי פיקו

ג'וֹדי לין פיקו (באנגלית: Jodi Lynn Picoult; נולדה ב-19 במאי 1966) היא סופרת אמריקאית-יהודיה, ידועה בעיקר בשל ספרה "שומרת אחותי", שאף עובד לסרט קולנוע בעל אותו שם. נכון ל-2009 נמכרו כ-14 מיליון עותקים של ספריה של פיקו ברחבי העולם.

פיקו נולדה למשפחה יהודית חילונית, גדלה בלונג איילנד, ובגיל 13 עברה משפחתה לניו המפשייר. את סיפורה הראשון כתבה בגיל 5 והוא נקרא "הלובסטר שלא הובן כהלכה" ("The Lobster Which Was Misunderstood"). היא למדה באוניברסיטת פרינסטון כתיבה יוצרת וכבר במהלך לימודיה שם פרסמה שני סיפורים קצרים במגזין הנוער "סבנטין". את לימודיה סיימה בשנת 1987 ולאחר מכן החלה לעבוד במגוון עבודות, בהן עריכת ספרי לימוד והוראת אנגלית לתלמידי כיתה ח'. היא סיימה תואר שני בחינוך באוניברסיטת הרווארד.

פיקו הפכה לכותבת של ה-DC Comics, בחוברת הקומיקס "וונדר וומן".


מחיר:
42.00 ש"ח
זמן לעזוב
אנשים האמינו שיש בית קברות לפילים — מקום שפילים חולים וזקנים מגיעים אליו כדי למות. הם חומקים מהעדר ונשרכים בכבדות על פני הנוף המאובק כמו הטיטנים שקראנו עליהם במיתולוגיה היוונית בכיתה ז'. האגדה מספרת שהמקום הזה היה בערב הסעודית; שהוא היה מקור לכוחות על־טבעיים; שהיה בו ספר עם כשפים שיביאו שלום לעולם. חוקרים שיצאו לחפש את בית הקברות עקבו אחרי פילים גוססים במשך שבועות, אבל גילו שמובילים אותם במעגלים. כמה חוקרים נעלמו לחלוטין. אחרים לא זכרו מה הם ראו, וכל חוקר שטען שמצא את בית הקברות, לא הצליח לאתר אותו שוב. וזאת הסיבה: בית הקברות לפילים הוא מיתוס. אמנם חוקרים מצאו קבוצות פילים שמתו באותה הסביבה, רבים מהם בפרק זמן קצר. אמא שלי, אליס, היתה אומרת שיש הסבר הגיוני לגמרי לאתר קבורה המוני: עדר פילים שמת בבת אחת עקב מחסור במזון או במים; טבח שביצעו ציידים. יכול אפילו להיות שהרוחות העזות באפריקה העיפו עצמות מפוזרות ויצרו מהן ערימה מרוכזת. ג'נה, היא תמיד היתה אומרת לי, לכל דבר שאת רואה יש הסבר.יש המון מידע על פילים ומוות שהוא לא בגדר אגדה, אלא מדע קר ומוצק. אמא יכלה לספר לי גם את זה. היינו יושבות כתף אל כתף מתחת לעץ האלון העצום שמוֹרה אהבה לשכב בצלו, לצפות בפילה מרימה בלוטים עם החדק וזורקת אותם. אמא היתה מדרגת כל הַטלה כמו שופטת אולימפית. 8.5... 7.9. וואו! 10 מושלם. אולי הייתי מקשיבה. אבל אולי גם הייתי סתם עוצמת עיניים. אולי הייתי מנסה לזכור את ריח התרסיס נגד חרקים על העור של אמא, או את האופן שבו היא קלעה לי צמה בהיסח הדעת וקשרה את הקצה בגבעול עשב ירוק. אולי כל הזמן הזה הייתי מקווה שבאמת יש בית קברות לפילים, אבל לא רק לפילים. כי אז הייתי מצליחה למצוא אותה.